את אורי אי אפשר לסכם. הוא היה הרבה, להרבה אנשים, והוא מופיע לנו בכל מיני רגעים. בשיר של טונה שמתנגן פתאום, בים, במסיבה משוגעת, בערב שקט עם חברים, בהליכה ליד פארק המסילה שכל כך אהב בתל אביב, בכל ארוחה משפחתית שבה הוא חסר. שלושים וחמש שנים זה מעט, ואורי הספיק רק חלק קטן ממה שרצה וחלם. אבל את השנים שניתנו לו הוא מימש עד תום, כל שנה וכל יום, כמו שמעט מאוד אנשים זוכים לחיות בעולם הזה.
תסתכלו על הילד הזה בתמונות.
הבלורית הפרועה, החיוך שכולו שובבות ושקט באותו רגע עצמו. תמיד היה בו את השילוב הזה שאין לו הסבר.
ילד שלא צריך אף אחד שיחזיק לו את היד וכל העולם רוצה להחזיק לו אותה בכל זאת. הוא גדל ונשאר בדיוק אותו דבר, רק גבוה יותר. אותו שקט שהרגיע כל חדר שנכנס אליו, אותו ביטחון שלא היה צריך להוכיח שום דבר לאף אחד.
איך שאהב לחיות
הים והמוזיקה והחברים, הלילות שנמשכו עד הבוקר, הטיולים, המסיבות. אורי לא אסף חברים, הוא הפך אותם למשפחה. אנשים מכל הארץ, מכל תקופה בחייו, שהיום מסתכלים אחד על השני ומבינים שמה שמחבר ביניהם זה הוא. שהוא היה הדבק. שבזכותו יש להם עוד בית.
הוא חלם בענק כי ככה הוא חי. גשרים, רכבות, בניינים שנוגעים בשמיים, הדברים העצומים האלה שעוברים דרכם מיליון אנשים ביום. זה מה שרצה לבנות והתחיל לבנות, בקן התור, ששם אהבו אותו כמו שאהבו אותו בכל מקום, כמו בן. הוא לא הספיק את הכול. אבל מה שבנה עומד, ויעמוד עוד הרבה אחרינו, ומשהו בזה מנחם. שיש בעולם דברים שאורי בנה והם לא הולכים לשום מקום.
ובתוך כל הגודל הזה, הדבר הכי גדול שלו היה הבית. ליז ודין היו העולם שלו, והמשפחה כולה הייתה העוגן שהוא תמיד חזר אליו, והוא היה העוגן שלה.
הוא נלחם כמו שחי, על כל רגע. שבועות ספורים לפני לכתו, כשכבר היה ברור שלא נותר עוד זמן רב, ובשיא הקושי הפיזי, אורי טס לברלין לבלות עם החברים. כי זה מי שהוא היה. אדם שגם מול הדבר הכי קשה בחר שוב ושוב בחיים, במוזיקה, בצחוק, באנשים שאהב. עד הרגע האחרון הוא לימד אותנו איך חיים.
אורי, החיים איתך היו מתנה. אנחנו לומדים עכשיו לחיות בלעדיך, גם אם זה מרגיש בלתי אפשרי. לומדים למצוא את הנוכחות שלך ברגעים ובדברים הקטנים, לומדים להעריך את הזמן שהיה לנו איתך ואת הזיכרונות שהשארת לנו, וכמה שהם יקרים.
הדף הזה קיים כדי שעוד אנשים יכירו אותך, ויחלקו לך את הכבוד שמגיע לך.
כי הדרך הכי נכונה להנציח אותך היא להמשיך לחלוק עם העולם את מה שהיית: את החיוך, את אהבת החיים, את המשפחה. שכל מי שעובר כאן ייקח איתך קצת ממך הלאה.
אורי, אהוב שלנו. המשפחה והחברים.
